שני מודלים של זכיינות

בעולם הזכיינות בישראל נהוגים כיום שני מודלים עיקריים:

זכיינות מלאה [קלאסית] ו- זכיינות תפעולית.

במודל הזכיינות המלאה (הקלאסית) –

הזכיין רוכש את הזיכיון מהרשת ורשאי להשתמש גם בסימני המסחר ובקניינה הרוחני של הרשת.

הוא מחוייב לרכוש סחורה מהרשת ו/או מספקים מורשים של הרשת בלבד. 

מעבר לכך, הזכיין מחויב לתשלומי התמלוגים השוטפים לרשת, כמובן גם תשלום חד פעמי עבור הזיכיון, תשלומי דמי פרסום, הוצאות שכירות, עובדים וכו'.

כמו כן, הזכיין מקבל הכשרה מקיפה לפני הקמת הסניף וליווי שוטף, וחלק מהסכמי הזכיינות מפרטים גם ליווי שוטף בנושאים ספציפיים.

שיטה זו אופיינית לעסקים בתחום המזון, אך לא רק.

במודל הזכיינות התפעולית – 

הסחורה למעשה שייכת לרשת ואילו הזכיין [המפעיל] אחראי על מכירתה, כאשר הוא נושא בחלק מההוצאות ומקבל עמלת תפעול מהרשת, שנגזרת מהמכירות שלו (בניכוי הוצאות התפעול העיקריות).

המפעיל הוא מעין מנהל ראשי שמתמקד בעיקר בתפעול השוטף של העסק, אחראי על מכירות הסחורה, הוצאות שכר עבודה ולעיתים גם להוצאות נוספות, הוצאות הנהלת חשבונות וכדומה, כאשר בסוף חודש הוא מקבל עמלה / תשלום מתוך פדיון העסק.

שיטה זו אופיינית יותר לעסקים בתחום הביגוד, הפארם, מוצרי ניקיון וכו'.

לכל אחד מהמודלים יש כמובן יתרונות וחסרונות הנוגעים, ראשית, לסוג העסק, למידת הסיכון הכלכלי, לקונספט, למידת המעורבות של הרשת ולמודל הניהולי / הכלכלי שהרשת מנהיגה, כמו גם, למודל הכלכלי שהזכיין מעדיף או שהולם את אופיו.

אם אתם מגששים את צעדיכם הראשונים בעולם הזכיינות בישראל ויש לכם שאלות בנוגע למודל הזכיינות המתאים לכם – הן כרשת מזכה והן כזכיינים פוטנציאליים, מוזמנים להתייעץ איתי.